אחד הנושאים המרכזיים ביצירתו המוקדמת של ויטגנשטיין היא משמעותן של מילים או ניתוח השפה האנושית והקשר שלה להבנת היקום. בספרו המפורסם, הטרקטטוס שאף להראות כי אפשר להיפטר מכל הבעיות המסורתיות בעזרת מתודולוגיה נכונה כזו המתבססת כאמור על ניתוח השפה.
התורה המוקדמת של ויטגנשטיין נכתבה מנקודת מבט קרובה מאוד לזו של ראסל והתבססה על ההנחה כי ניתן להשתמש בהגיון המתמטי על מנת להבין את העולם. למעשה, שבעת הטעונים המוצגים בטרקטטוס מטרתם להבהיר כי למחשבה, לשפה ולמציאות יש מבנה משותף הניתן כולו להבעה בעזרת לוגיקה.
הבעיות הפילוסופיות מקורן לא בבעיות אמתיות אלא באי הבנת ובשימוש הלא נכון שעושה הפילוסופיה בשפה, ובכך גורמת למבוכה אינטלקטואלית. משמעות כל מילה אינה פחות מאשר סדרת חוקים לא רשמיים לגבי הדרך בה יש להשתמש במלה בחיי היום יום. השימוש החוקי בשפה הוא כמו שימוש בחוקי המשחק, אין סט מותאם לאותם קהילה בה הוא מושרש ומשרת את הצרכים שלה.
גם חוקי המתמטיקה אינם יותר מאשר דרך שבה בני האדם החליטו בצורה משותפת לתקשר ביניהם בענייני כמויות וכדומה.
השפה אינה יכולה להיות המצאה של אדם אחד אלא של חוקים לשוניים משל עצמם, בגלל סיבה זו טען ויטגנשטיין שהפילוסופיה המסורתית שגתה גם בכך שייחסה חשיבות רבה לדיווחים אישיים של אנשים אודות עולם הפנימי. לדעתו הייתה זו שגיאה שכן אין דבר כזה שפה פרטית פנימית.
ויטגנשטיין התרכז בתחושת הכאב על מנת להוכיח את טענתו, אבל ניתן לראות שהוכחה זו נכונה גם לגבי כל קשת הרגשות שאנו נוטים להחשיב כאישים ופרטיים. ויטגנשטיין השתמש בכאב להוכיח את זה, אם הכאב שאני חווה הוא פרטי ואישי ואף אחד אינו מרגיש אותו חוץ ממני אזי צריכות להיות לי מילים פרטיות משלי כדי לבטא אותו. אולם התבוננות היא על המציאות משלי. התבוננות על המציאות מעלה כי אנשים סביבי יודעים מתי אני חש כאב ויותר מכך בלי אנשים אחרים לא הייתי יכול ללמוד את משמעות המילה כאב, כלומר בשימוש במילה כאב נדרש אישור חיצוני שזה אכן מה שאני חש, אם אנשים אחרים לא היו חשים כאב לא הייתה קיימת מילה אוניברסלית כזו.
התודעה, לפי ויטגנשטיין איננה אובייקט לתצפית של אדם על עצמו ואיננה אובייקט של התנסות באשר התודעה היא תנאי לכל התנסות.
ויטגנשטיין סוקר את מעמדן וטיבן של תמונות הכופות את עצמן עלינו ומוטבעות באופני הייצוג שלנו.
תמונת הנפש, תמונת העיוורון תמונת מולקולת הבנזין, תמונות הקשורות במושגים של תורת הקבוצות ותמונת החשיבה כתהליך המתרחש מאחורי המצח, ויטגנשטיין בוחן את כל התמונות הללו בניסיון לברר עד כמה הן מועילות, כיצד שניתן יהיה ליישמן כהלכה והיכן הן מוליכות לבלבולים ולטעויות.
התודעה היא תלוית תפיסה, תפיסה המתבססת על 5 החושים וכל העדר של החושים תגרום לתודעה אחרת .
אם אנו מקבלים את האדם כמנהיג אנו מניחים כי בנוסף להיותו אדם עם כל התכונות יש לו עוד תכונות נוספות המעידות על כושרו להנהיג לכן אם אנו מניחים כי לאדם חייבת שתהיה תודעה אז למנהיג חייבת להיות.
העדר התודעה מעידה על תהליך אוטומטי, האוטומט הוא כוח השרדותי, כרוניקה של החיים. התודעה מרכזת את כל קווי המחשבה הלוגית והרציונלית אצל האדם. ללא התודעה אין האדם מתנהג כאדם אלא כמכונה דבר מוחצן שאין לו יכולת של שיקולים, זהו מצב אבסטרקטי לחלוטין, ובהסתכלות שלנו על החיים כמו שאין אנו מסתכלים על משהו אנו יכולים לראות שמשהו אחר, כך האדם ללא תודעה נראה אוטומט.
לכל מצב תודעתי יש מצב פיזי, אנו מקישים אחד מהשני ואנו מתייחסים לזה כאחד למרות שאלו הם שני מצבים שונים. נוח לנו לתפוס זאת כך משום שההפרדה בין גוף ותודעה היא קשה יותר ועלינו לבדוק זאת ברמה הוויזואלית של הדברים מחוצה לנו.
את הנפש קשה להפריד מן הגוף יותר קל לנו להבין תהליכים כימיים כמו הפחמן או ליצור דימוי של הנפש ולכן אין לנו תודעה של הנפש.
לאחר ההבנה כי תהליכים פנימיים בתוך האדם, תהליכי הנפש הם לא ניתנים לצפייה אנו צריכים להקיש מהם על החיצוני על החומר בו אנו יכולים ליצור תמונות ודימויים ויכולים לתפוס ע"י 5 החושים.
איך אנו בעצם יכולים להקיש מן העולם הפנימי החוצה כל עוד על משהו שמחוצה לנו אנו יכולים להטיל ספק, להעביר ביקורת אבל תמיד נדבר באותם מושגים בעולם. הפנימי אין לנו אפשרות להגיע לשפה השוטפת ולכן להגיע לתודעה משותפת.
הרשמים שלנו הם ברורים כאשר אנו יכולים ליצור לו דימוי מוחשי = תמונה, ואולם מה קורה במצב הפוך כאשר התמונה היא מצב נתון ולנו נותר להקיש את התודעה ואנו נוטים לשנות את התודעה כך שתתאים לתמונה.
ויטגנשטיין האמין שכדי שהשפה תייצג את הממשות כדי שהפסוקים ייצגו מצבי עניינים מוכרח להיות משהו משותף בין הפסוקים למצבי העניינים, לפסוק ולמצב העניינים שהוא מייצג מוכרח להיות מבנה שמרכיבי התמונה מתאימים לאובייקטים שקיימים בעולם, וסידור המרכיבים בתמונה מתאים לסידור אפשרי של אובייקטים בממשות, כך מתאימים מרכיבי הפסוקים, השמות לאובייקטים בעולם וסידור השמות בפסוק מתאים לסידור אפשרי של אובייקטים בעולם.
מבנה השפה שלנו קובע את האופן שבו אנחנו חושבים על העולם הממשי. הוא קובע מה נחשב בעינינו כאובייקט אחד, כשני אובייקטים, או כאותו אובייקט עצמו. הוא קובע מה בכלל נחשב בעינינו כאובייקט. אנחנו לא יכולים לדון בעולם, אנחנו לא יכולים אפילו לחשוב עליו באופן שאינו תלוי במנגנוני מושגים היכולים לשמש אותנו למטרה זו, המנגנון הזה מסופק ע"י השפה.
התודעה לפי ויטגנשטיין איננה אובייקט לתצפית של אדם על עצמו ואיננה אובייקט של התנסות באשר התודעה היא תנאי לכל התנסות.
ויטגנשטיין סוקר את מעמדן וטיבן של תמונות הכופות את עצמן עלינו ומוטבעות באופני הייצוג שלנו. תמונת הנפש, תמונת העיוורון תמונת מולקולת הבנזין, תמונות הקשורות במושגים של תורת הקבוצות ותמונת החשיבה כתהליך המתרחש מאחורי המצח, ויטגנשטיין בוחן את כל התמונות הללו בניסיון לברר עד כמה הן מועילות, כיצד ניתן יהיה ליישמן כהלכה והיכן הן מוליכות לבלבולים ולטעיות.
התודעה היא תלוית תפיסה, תפיסה המתבססת על 5 החושים וכל העדר של החושים תגרום לתודעה אחרת.
אם אנו מקבלים את האדם כמנהיג אנו מניחים כי בנוסף להיותו אדם עם כל התכונות יש לו עוד תכונות נוספות המעידות על כושרו להנהיג לכן אם אנו מניחים כי לאדם חייבת שתהיה תודעה אז למנהיג חייבת להיות.
העדר התודעה מעידה על תהליך אוטומטי, האוטומט הוא כוח הישרדותי, כרוניקה של החיים. התודעה מרכזת את כל קווי המחשבה הלוגית והרציונלית אצל האדם. ללא התודעה אין האדם מתנהג כאדם אלא כמכונה, דבר מוחצן שאין לו יכולת של שיקולים, זהו מצב אבסטרקטי לחלוטין, ובהסתכלות שלנו על החיים כמו שאין אנו מסתכלים על משהו אנו יכולים לראות שמשהו אחר, כך האדם ללא תודעה נראה אוטומט.
לכל מצב תודעתי יש מצב פיזי, אנו מקישים אחד מהשני ואנו מתייחסים לזה כאחד למרות שאלו הם שני מצבים שונים. נוח לנו לתפוס זאת כך משום שההפרדה בין גוף ותודעה היא קשה יותר ועלינו לבדוק זאת ברמה הוויזואלית של הדברים מחוצה לנו.
כלומר, את הנפש קשה להפריד מן הגוף יותר קל לנו להבין תהליכים כימיים כמו הפחמן או ליצור דימוי של הנפש ולכן אין לנו תודעה של הנפש.
לאחר ההבנה כי תהליכים פנימיים בתוך האדם, תהליכי הנפש הם לא ניתנים לצפייה אנו צריכים להקיש מהם על החיצוני על החומר בו אנו יכולים ליצור תמונות ודמויים ויכולים לתפוס ע"י 5 החושים.
איך אנו בעצם יכולים להקיש מן העולם הפנימי החוצה כל עוד על משהו שמחוצה לנו אנו יכולים להטיל ספק, להעביר בקורת אבל תמיד נדבר באותם מושגים. בעולם הפנימי אין לנו אפשרות להגיע לשפה השוטפת ולכן אין לנו אפשרות להגיע לתודעה משותפת.
הרשמים שלנו הם ברורים כאשר אנו יכולים ליצור לו דימוי מוחשי = תמונה, ואולם מה קורה במצב הפוך כאשר התמונה היא מצב נתון ולנו נותר להקיש את התודעה ואנו נוטים לשנות את התודעה כך שתתאים לתמונה.
ויטגנשטיין האמין שכדי שהשפה תייצג את הממשות כדי שהפסוקים ייצגו מצבי עניינים מוכרח להיות משהו משותף בין הפסוקים למצבי העניינים, לפסוק ולמצב העניינים שהוא מייצג מוכרח להיות מבנה שמרכיבי התמונה מתאימים לאובייקטים שקיימים בעולם, וסידור המרכיבים בתמונה מתאים לסידור אפשרי של אובייקטים בממשות, כך מתאימים מרכיבי הפסוקים, השמות לאובייקטים בעולם וסידור השמות בפסוק מתאים לסידור אפשרי של אובייקטים בעולם.
מבנה השפה שלנו קובע את האופן שבו אנחנו חושבים על העולם הממשי. הוא קובע מה נחשב בעינינו כאובייקט אחד, כשני אובייקטים, או כאותו אובייקט עצמו. הוא קובע מה בכלל נחשב בעינינו כאובייקט. אנחנו לא יכולים לדון בעולם, אנחנו לא יכולים אפילו לחשוב עליו באופן שאינו תלוי במנגנוני מושגים היכולים לשמש אותנו למטרה זו, המנגנון הזה מסופק ע"י השפה.
ויטגנשטיין טען שלא תתכן שפה הדנה בעצמים פרטיים. אבל מה הם עצמים פרטיים? לדעת ויטגנשטיין פרטיות, אינה תוכנה הטמונה בטבעם של דברים. כאבים ומצבים מנטליים אחרים הם פרטיים לוגית לכן פרטיותם מהותית. פרטיות איננה תכונה אמפירית המהותית לתחושות, אלא כלל דקדוקי לשימוש בתחושה.
ויטגנשטיין מזוהה עם המודל בו הוא שולל את פנימיות התודעה כמרכז, למודל זה נקרא מודל מנטליסטי / תודעתי. ויטגנשטיין שולל זאת בכמה מובנים. הוא חושב כי מה שמיחסים לתודעה צריך ליחס לשפה וגם להתנהגות. אם הייתה פיזיקלית, היה מיחס את התודעה למוח. נושא השיחה של ויטגנשטיין הוא לא על ההתרחשות פנימית בתודעה אלא שימוש מסוים בשפה. פרשנים טוענים שאין מחשבה בלתי מילולית ומנותקת מהתנהגות, ותפיסה אחרת אומרת שהוא לא אמר שאין התרחשות בלתי מילולית. בלעדיה לא ניתן להסביר מהי מחשבה.
אנו נתקלים בנתוני חישה בהם מדגישים את ההתנסות הפנימית הנפשית. ההתנסויות שלנו נקלטות בתודעה או שהם מלוות את התודעה. מדגישים את הזרם התודעתי, כל נתוני הניסיון שלנו הם נתונים בתודעה. אין לנו שום גישה לחומר. מושג האידאה שלו לקוח מלוק.
יש לנו תודעה ואמפיריציזם – התנסות באובייקטים בתודעה אפילו אם אני לא מודע לעצמי אני כן מודע לתודעה שלי. ברקלי טוען כי ההתנסות בתודעה, היא כקולט מוחשי שהתודעה קולטת. אין ניסיון בלי תודעה.
האם הדיון על יחס בין חשיבה שפה קשור בין יחסים בין שפה הפרטית ושפה ציבורית. נראה כי הקשר בין מחשבה לשפה איננה קשורה עם מכלול של הדיון על שפה ציבורית ופרטית.
הטענה של ויטגנשטיין כנגד שפה פרטית היא שאם לא יהיו דיבורים לא יהיה באפשרותנו לזהות זיהוי חוזר אידאה מסוימת באותה אידאה, שפה פרטית שביסודה מהוגנים בזרם ידיעה מסוים.
היכולת לטעון כי ניתן לזהות נתונים ע"פ פרספציה לזכות תודעה פותח פתח לספקנות כוללת בכל תחום מבחינה לוגית אם מישהו מעלה הנימוקים בזרם תודעה עצמית, יכול להיות מניעה לוודא כי אין מניעה אפיסטמולוגית לכך.
ויטגנשטיין טען שאי אפשר לזהות תהליכים של הבנה או התנהגות עם מבנה פיסקלי. הבחנה זו בולטת ב"חקירות", מצד שני ויטגנשטיין אף פעם לא היה פיזיקליסט, ויטגנשטיין מדבר על עולם אנושי כל הבחנות חלות על רגשות, דמויים מנטליים, הבנות, וכד' מבחינה ישות יש הבחנה שונה ביניהם אמוציה יותר מעורבת בהתנהגות גופנית, בשרשרת לשונית, ענין ההבנה הוא שונה אמוציה יותר דינמית.
להבנתי, "העולם הוא כל מה שקורה" מה שקורה הוא כל מה שהנו בגדר עובדה: ההוויה אינה אוסף של עצמים אלא אוסף של עובדות . עובדה היא מה שמתואר באמצעות המשפט הבא לאחר הביטוי ש…" זו פיסת הוויה שבגינה משפט אמיתי ובהעדרה הוא שקרי . לפנינו אפוא השקפת עולם מכלילה המגדירה את מרכיבי היסוד של ההוויה.
ההוויה מורכבת מעובדות מקריות, אולם לדבר על עובדות מקריות הוא להניח את מה שאינו מקרי.
הלוגיקה מהווה גבול מטפיזי (טרנסצנדנטלי) לכל שפה ולכל עולם. שפתי אוצרת בה את היסודות הלוגים לכל שפה אפשרית, ומאלה עולים היסודות המטפיסיים לכל עולם אפשרי.
הגבול המטפיסי השני של העולם נמתח על ידי ויטגנשטיין דרך ההכרה. בפילוסופיה מודרנית נפתח פער אונטולוגי בין מה שמכונה "העולם כפי שהוא מוכר "ובין" העולם כפי שהוא לעצמו". בעל אונטולוגיה ריאליסטית טוען שיש מובן לדיבור על עולם כשהוא לעצמו, ולא רק כפי שהוא מוכר. בעל אונטולוגיה סוליפסיסטית טוען שיש מובן רק לדיבור על העולם כפי שהוא מוכר לו, ובתוך כך רק על עולמו שלו. שניהם מנסים לומר מה שלא ניתן לומר במשפטים בעלי מובן המציגים מצבי דברים: הראשון מנסה לומר משהו על עולם העובדות שבעקרון אינו יכול להציג עצמו בלא להכירו השני מנסה לומר משהו על עצמו שאינו יכול להיות מוכר לו היותו בעל הכרה המצוי מחוץ לעולם העובדות המוכרות לו. שניהם מניחים את קיומו של דבר מה מטפיסי שלא יכול להיות מוכר. הראשון מניח עולם כשהוא לעצמו, והשני את בעל ההכרה כשהוא לעצמו, מה שמכונה בפילוסופיה "הסובייקט" או ה"אני המטפיסי". המהלך של ויטגנשטיין הוא לסמוך ידיו תחילה על טענות סוליפסיסטיות, ולאחר מכן לבטל את מעמדן, על ידי ביטול המובן של דיבור פילוסופי על "אני מטפיסי" או על "סובייקט טרנסצנדנטלי" לטענתו פילוסופים נוטים להניח את קיומו של אני מטפיסי משום שהם חושבים על הכרה כמו על שדה הראייה של העין, כשהסובייקט המטפיסי משול לעין הרואה. אולם אין הצדקה להסיק על קיומו של אני מטפיסי, עליו לצאת מחוץ להכרה שלו עצמו ולהשקיף עלי "מבחוץ". אבל איזה חוץ מדובר? אם העולם הוא חייו הכוללים בהם את הכרתו, כי אז אין לו לאן לצאת, ואין לאני המטפיסי היכן לשכון. עולה מזאת שהדיבור הפילוסופי של "אני מטפיסי" בתוך הבעלים של ההכרה, אינו בעל מובן.
הסובייקט המטפיסי הוא גבול העולם כמו שהלוגיקה היא גבול העולם. הלוגיקה ריקה מתוכן עובדתי. הסובייקט המטפיסי גם הוא ריק מכל תוכן עובדתי. התוכן העובדתי שממלא את ההכרה או החיים אינו מגדיר את הסובייקט המטפיסי, שכן "העולם כפי שמצאתיו" יכול היה להיות אחר. זה אומר שגם אני הייתי יכול להיות אחר ממה שהנני. משום כך העולם כפי שמצאתיו " יכול היה להיות אחר. זה אומר שגם אני הייתי יכול להיות אחר ממה שהנני. משום כך העולם כפי שמצאתיו הוא אני עצמי או חיי. המוות שלי, שהוא סוף חיי וסופה של הכרתי, הוא עבורי סוף העולם. במותי הכרתי חדלה, והעולם נעלם. אם לנסח זאת באופן כללי.
המוות שלנו לא יכול להיות מוכר לנו, ולכן אינו חלק מן החיים או מן העולם שלנו. הוא גבול אישי של העולם שלא ניתן לנו לחצות אותו. כל זה משווה לחיינו מימד של הנצח: "המוות אינו אחד ממאורעות החיים. את המוות אין אנו חווים. אם נבין את הנצח לא כמשך זמן אינסופי אלא כאי זמניות, הרי שמי שחי בהווה חי בנצח. חיינו הם ללא קץ ממש כמו שדה הראייה שלנו, שהוא "ללא גבולות" בהשקפת עולם נוצרית הנשמה תוארה כיסוד אלוהי נצחי באדם. ויטגנשטיין מצליח להעניק לחייו הארציים והסופיים קור טוב מן הנצח בלא להניח שמאחוריהם נשמה נצחית בעלת ניצוץ אלוהי- או אני מטפיזי.
בתפיסת המשמעות של ויטגנשטיין, משפט הוא תמונה המראה את מובנה. בו בזמן באונטולוגיה שלו "החיים והעולם חד הם": מכלול העובדות הנתונות להכרה. לאור זאת לנסות לפתור את חידת החיים היא לגלות מהי השקפת העולם המראה את מובנו של העולם בכללותו, ובדרך זו לגלות את ערכם הטרנסצנדנטי של החיים: כלומר, לאיזו מטרה הם משמשים אמצעי. לו ניתן היה לגלות זאת, היה ניתן לומר מה רוצה אלוהים מאתנו והיה ניתן לפתור את חידת החיים. אולם מאחר שאין מובן לדיבור על ערכים מוחלטים העולים מתוך רצון אלוהים, אין מובן לדיבור על רצון התואם את רצון האלוהים, ואין מובן לניסיון להציג את מה שקורה בעולם כתמונה המראה את מובנה הטרנסצנדנטי.